קדושת בית הכנסת מדאורייתא או מדרבנן?


קדושת בית הכנסת ובית המדרש גדולה היא עד מאד,

וחז"ל השוו קדושתם לקדושת בית המקדש, ודרשו חז"ל: "והשימותי את מקדשיכם" (ויקרא כו, לא) לרבות בתי כנסיות, וכן למדו מהפסוק: "ואהי להם למקדש מעט" (יחזקאל יא, טז) - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. יש אומרים שקדושתם מדאורייתא ויש אומרים שקדושתם מדרבנן, והפסוק הוא אסמכתא בעלמא.


מובא בספר 'יראים' (סי' תט), וז"ל: "ויראת מאלוקיך - ציוה בהכנס אדם למקדש או לבית הכנסת או לבית המדרש שינהג בהם מורא וכבוד, ומצינו שנקראו מקדש, ומביא בתורת כהנים: 'והשימותי את מקדשכם', מקדשי לא נאמר אלא 'מקדשכם', לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות, ואמרינן במגילה: 'ואהי להם מקדש מעט בארצות אשר באו שם', אמר שמואל בר רבי יצחק: אלו בית הכנסת ובית המדרש שבבבל, א"כ למדנו שכשאמרה תורה 'ומקדשי תיראו' שבית הכנסת ובית המדרש בכלל. והמורא איך היא, אינה מפורשת מהמקרא ופירשוה חז"ל כל אחד לפי חומר קדושתו", עכת"ד. הרי מתבאר מדבריו דסבירא ליה דהוי דרשה גמורה וא"כ קדושתם מדאורייתא.


וה'חיי אדם' (כלל יז סעיף ו) כתב על פי דברי היראים הללו, ש"קדושת בית הכנסת ובית המדרש גדולה מאד, ומוזהרים עליהם לירא ממי ששוכן בהם, כדכתיב: 'ומקדשי תיראו', ולא בית המקדש בלבד אלא כל מקום המקודש וכו'. וכתבו הפוסקים, שמצוה זו לירא מהמקדש נוהגת בבית הכנסת ובבית המדרש מדאורייתא, ולכן אין מדברים בהם דברים בטלים, וכל שכן שאסור שם בשחוק וקלות ראש, ועליהם נאמר: 'מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי' (ישעיהו א, יב), ומראה בעצמו שאין לו חלק באלקי ישראל, ובזוה"ק מפליג מאד בענשם רח"ל, וזה שכתוב בזוהר כאילו אין לו אלוה" עכ"ל.


וכן מתבאר מדברי ה'שלמי ציבור' שהביא דברי הרוקח, שהרגיל לדבר בבית הכנסת דיבור של חול, אפילו שלא בשעת התפילה, יתענה ארבעים יום וילקה. וכתב ה'שלמי ציבור' שכתבו הראשונים על דבריו, שטעמו משום דקיי"ל דאסור לכהנים להכנס לבית המקדש ביאה ריקנית, ובתי הכנסת שלנו הם מקדש מעט ולכן אסור להכנס בהם אלא לתפילה שהיא כנגד עבודה, או לתלמוד תורה שעדיף מזבח ומנחה, ולכן כתב שילקה בכל יום. וכי איזה לא תעשה עבר שיתחייב מלקות? אלא, לפי שביאה ריקנית אסורה ולוקה עליה, וכן בעת שמדבר שיחת חולין הוא ריקני מהעבודה וכו', ודבריו דברי קבלה, עי"ש.


וכתב ה'שדי חמד', דמשמע להו לראשונים בכוונתו, דלוקה מהתורה כמו שלוקה מי שנכנס ביאה ריקנית למקדש, א"כ נקטי דקדושת בית הכנסת ובית המדרש הוי מדאורייתא. וכתב דעל פי האמור מובן מה שכתב המרדכי (מגילה פרק בני העיר סי' תקכו) דבית הכנסת נקרא מקדש מעט ולכן אסור לנתוץ דבר מבית הכנסת, דתניא בספרי: מנין לנותץ אבן מההיכל ומהעזרות שעובר בלא תעשה, תלמוד לומר: 'ונתצתם את מזבחותם לא תעשון לה' אלקיכם'", עכ"ל. ומוכח דס"ל למרדכי כהרא"ם דקדושת בית הכנסת הוי מדאורייתא, ופסקו הרמ"א (סוף סי' קנב).


וכן נראה מדברי הרמב"ם במנין המצוות (ל"ת סה, במנין הקצר), שהרי כתב שלא לאבד בית המקדש או בית הכנסת ובית המדרש, וכן אין מוחקים את השמות המקודשים, ואין מאבדים כתבי הקודש, שנאמר "אבד תאבדון וכו' אשריהם תשרפון וכו' לא תעשו כן לה' אלקיכם", והוכיח השד"ח מדברי הרמב"ם, דלענין נתיצת דבר הושוו בית הכנסת ובית המדרש לבית המקדש, ומוכח מזה דקדושת בית הכנסת היא דאורייתא.


ואפשר לומר דטעם הרמב"ם הוא מדכתיב "לא תעשון כן לה' אלקיכם", דמשמע שכל המיוחד לשמו יתברך הוא בכלל זה, ובתי כנסת ששכינה שרויה בהם, הרי הם בכלל זה, ועל כרחך דקדושת בית הכנסת דאורייתא, דאיך אפשר לומר שני הפכים בנושא אחד, דאם מהתורה אין המקום הזה מקודש, מהיכן אפשר ללמוד שיהא אסור מהתורה לסתור דבר ממנו, והתורה אמרה "לא תעשון כן לה' אלוקיכם", וכל שאינו מקודש לה', איך תבוא עליו האזהרה ד"לא תעשון כן". וכ"כ הסמ"ק שקדושת בית הכנסת דאורייתא.


וסיים ה'שדי חמד', דמכל זה למדנו דשלמים וגם רבים נקטי דקדושת בית הכנסת היא מדאורייתא, ואף האחרונים שהבאנו שסוברים שקדושת בית הכנסת היא מדרבנן, לא הזכירו כלל את דברי הראשונים הנ"ל, ומוכח דלא ראו את דבריהם, ואיכא למימר דאילו הוו חזו למילתייהו הוי הדרי בהו, וכך מסיק השד"ח להלכה.


וראיתי בספר 'הליכות שלמה' (פרק יט הלכה א בהערה) בשם הגרשז"א זצ"ל שכתב, דאף לסוברים שקדושת בית הכנסת דאורייתא, היינו רק לענין נתיצה או קלות ראש ממש, משא"כ לאכול ולשתות שם, ודאי לא אסור אלא מדבריהם, שהרי מבואר בסימן קנ"א סעיף א' שחכמים ותלמידיהם מותרים לאכול ולשתות מדוחק גם בבתי כנסיות שבארץ ישראל, ואי אמרינן שגם לענין זה הוי קדושתן דאורייתא, איך אפשר להתיר לתלמידי חכמים משום דוחק לעבור על איסור דאורייתא.


אמנם דעת הר"ן והרמב"ן שקדושת בית הכנסת מדרבנן, וכן דעת רבים מהאחרונים, וזה לשון הרמב"ן (דף ח. מדפי הרי"ף): "בית הכנסת עשו אותו כתשמישי מצוה, כסוכה ולולב שנזרקין לאחר מצותן, ובזמן המצוה יש בהן קדושה של כבוד, כדאמרינן (שבת כב) אסור להרצות מעות נגד נר חנוכה, ואמרינן נמי דנוי סוכה אסור להסתפק מהן כל שבעה, ובנין אב של כולם הוא דם שחיטה, דתניא 'ושפך וכסה', במה ששפך יכסה, כדי שלא יהיו מצוות בזויות עליו, ולפיכך בית הכנסת כל זמן שבני העיר רוצין בו נוהגים בו קדושה אפילו בחורבנו, שהרי עדיין לא עבר זמן מצוותו וראוי לחזור לבנותו, הלכך כשמכרוהו ז' טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר, אין בני העיר רוצים מן הסתם שתכחש מצוותן לגמרי, אלא שתחול קדושת בית הכנסת על הדמים, אבל כשנמלכו בני העיר למוכרו כדי לשתות בו אפילו שיכר שרי, לפי שעבר זמן מצותן ונפקעה קדושתו ממנו, כסוכה ולולב לאחר זמן".


אמנם הר"ן כתב לחלוק על הרמב"ן, וזה תורף דבריו: בית הכנסת שעיקרו לומר בו דברים שבקדושה הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם. ואפילו התנו עליו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, אי אפשר שתפקע קדושתו בכדי, מפני כבוד הקדושה שיש בו. מיהו לאחר שהטילו קדושתו על הדמים, קדושת הדמים קלישא מקדושת בית הכנסת, לפי שדמים אלו לא עמדו מעולם לדבר שבקדושה.

נמצא מוכח מדבריהם שקדושת בית הכנסת מדרבנן.



(מתוך הספר "הס בהיכל קודשו" \ הרב אמיר חזני שליט"א)

טואול - בניית אתרים